בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ

פסק דין

א. רקע:

בפניי תביעה כספית אשר הוגשה על ידי בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: התובעת ו/או בזק) לתשלום סך 134,413 ₪ (נומינאלי) בגין תיקון נזקים שנגרמו לתשתית בזק על ידי הנתבעת, שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (להלן: הנתבעת).

בזמנים הרלבנטיים לתביעה שימשה הנתבעת כקבלן מבצע של פרוייקטים שונים, כולל ביצוע עבודות תשתית באזור צומת בר אילן-קציר. כחלק מעבודות התשתית, הנתבעת נדרשה לכרות מנהרה, העוברת מפיר השפד"ן.

במהלך ביצוע העבודות, הנתבעת פנתה לתובעת בבקשה לקבלת היתר לביצוע עבודות חפירה. ביום 4/6/06, הונפק היתר חפירה לנתבעת ונכללו בו תנאים מפורטים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 26/6/06, במהלך ביצוע חפירה עומק נרחבת על-ידי הנתבעת, התשתית של התובעת נפגעה על ידי הנתבעת. הוגשה תלונה מיידית למשטרה בנדון, והתובעת החלה בתיקון, ללא דיחוי.

אין מחלוקת שהתשתית שנפגעה הייתה אמורה להיות מועתקת, בשלב מאוחר יותר של ביצוע העבודות, על פי לו"ז מוסכם, לתוואי חדש, במימון מע"צ (להלן: עבודות ההעתקה).

הצדדים חלוקים הן באשר לשאלת האחריות, והן באשר לגובה הנזק. ניסיונותיי בדיונים שונים לבחון את הבאתם להסכמות (ואולי של המותבים הקודמים), לא צלחו ונשמעו עדויות וסיכומי הצדדים.

ב. תמצית טענות התובעת:

אין מחלוקת שהפגיעה אירעה בשעה שהנתבעת ביצעה חפירה באמצעות כלי חפירה הנדסי. התובעת סברה כל הזמן כי העבודות במסגרתן נגרם הנזק, היו עבודות במסגרת ביצוע כביש מכבית, כביש 471, אשר בגינן הונפק היתר החפירה מטעמה. ואולם, מתצהירי הנתבעת, הננו למדים לראשונה כי הנתבעת בעצם ביצעה באותו הזמן שני פרויקטים בעלי ממשק, פרויקט כביש מכבית 471 ופרויקט השפד"ן. לטענת התובעת, בחקירתו של מהנדס הביצוע מטעם הנתבעת, התברר לראשונה כי אותן עבודות הכרייה של המנהרה, שבמסגרתן נפגעו התשתיות של התובעת, היו חלק מפרויקט השפד"ן. לטענת התובעת, עובדה זו הינה בעלת חשיבות, ככל שההיתר שהונפק לנתבעת, הינו היתר לעבודות בכביש 471 בלבד, בעוד הנקודה שבה נפגעו הכבלים, היא הנקודה בה משיקים הפרויקטים אחד לשני, מחוץ לגבולות כביש 471. המסקנה הינה, כי כלל לא התבקש ולא הונפק היתר לעבודות החפירה נשוא התביעה, אשר לא בוצעו ולא נכללו בעבודות הנוגעות לכביש 471. לטענת התובעת, נסיבות אלה שומטות את הקרקע תחת טענתה המרכזית של הנתבעת, לפיה: "הוזמן פיקוח וניתנו הוראות ואישור לבצע את הקידוח".

התובעת מאשרת כי חברת מע"צ הזמינה העתקה של התשתיות נשוא התביעה, אולם לטענתה, עבודות ההעתקה בוצעו בשלב מאוחר יותר והתשלום בעבור עבודות ההעתקה שולמו על ידי מע"צ, באופן עצמאי. דין טענת הנתבעת, לפיה התובעת לא סבלה בפועל מנזק ולא נשאה בעלויות שלא שולמו, להידחות.

העוולה נשוא התביעה מפורטת בסעיף 38 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982, וסעיף זה קובע את מסגרת האחריות ומסגרת חישוב הנזק. החוק מורה מפורשות, כי מי שפוגע במתקן בזק תוך כדי ביצוע עבודות, חייב לשלם את הוצאות תיקון הנזק. סעיף 38 (ד) קובע אחריות הנובעת מעצם ביצוע הפגיעה, והנטל מועבר לנתבע להוכיח שני תנאים מצטברים על מנת להשתחרר מאחריות זו. תחילה, כי הוצא היתר והוא פעל על פי ההיתר, (או לחילופין, שלא הייתה חובה בהוצאת ההיתר), ושנית, כי הוא נקט בכל האמצעים הנדרשים למניעת הנזק. המדובר בתנאים מצטברים ולא עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל האמור, משלא הוכח שהוצא כלל היתר לעבודות שפד"ן; ומשלא הוכח שהוזמן פיקוח, ולא הוכח שננקטו האמצעים הסבירים הנדרשים, למניעת הנזק.

הוראות סעיף 38 הנ"ל מתווספות להוראות פקודת הנזיקין. במקרה דנן, יש להחיל גם את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כי הדבר מעיד בעד עצמו, וכן את הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין בדבר "דבר מסוכן", ככל שיש להגדיר מכונת קידוח כ"דבר מסוכן". בנוסף יש להחיל גם את הכלל הראייתי של "הודאה והדחה", וככל שהנתבעת מודה שהיא פגעה וטוענת להעדר אחריות, הרי שעליה להוכיח כי פעלה באופן סביר ובכל האמצעים הנדרשים, למניעת הנזק שנרם. הנתבעת טענה כי התשתיות היו במקום אחר מאשר סומנו במפה, אך היא לא טרחה להציג את אותה המפה הנטענת. אדרבא, בהיתר שניתן צוין במפורש שהסימונים התת-קרקעיים אינם מדויקים וישנה הוראה והתנאה מפורשת, שאין לבצע את העבודה, ללא פיקוח מטעם בזק.

לעניין גובה הנזק הנטען, הרי שהינו משקף את עלות ההעסקה של עובדים לצורך תיקון הנזק, וכן את עלות החומרים שנדרשו בפועל, לצורך ביצוע תיקון הנזק.

גם אם נקבל את גרסת הנתבעת, שבעקבות האירוע, בוצעה ההעתקה בשלבים, ושאותם הכבלים החדשים שנתלו בעקבות הפגיעה, באופן זמני, שימשו לאחר מכן גם לתיקון הסופי (על אף גרסת התובעת, עליה העידו העדים המקצועיים מטעמה, כי לא עושים שימוש בכבל פעמיים לאור הסיכון הכרוך בשימוש שכזה), הרי שהמרכיב היחיד להפחתה הוא מרכיב עלות הכבלים. על כן, גם אם בית המשפט יקבל את הטענה כי הכבל החדש הוכנסו כבר לתוואי החדש, הרי שאין בכך לגרוע מחובת הנתבעת לשאת בעלות העבודה, כולל פירוק הכבלים והרכבת הכבלים מחדש, ובעלות החומרים הנוספים הנלווים.

לעניין פירוט הנזק, רשימת החומרים ושעות העבודה, אלה עוגנו בדיווחי העובדים שבוצעו על-פי פקודת עבודה, שהינה מוגדרת במספר וירטואלי, המיוחס לאירוע הנזק בעת, התהוותו. כל הדיווחים באשר לעבודה/חומרים מבוצעים על-פי אותו מספר אירוע, לצרכי זיהוי. הנתון אודות עלות שכר העובדים מתקבל מחטיבת הכספים של התובעת, ואין בעובדה זו כדי לפסול את הנתונים. לא הובאה כל ראיה נגדית, מצד הנתבעת, לעניין גובה הנזק. בתי המשפט אימצו לא פעם תחשיבים מסוג אלו, שעה שמדובר בתחשיב ספציפי, של עלות הנזק לעבודות הבזק אשר החיוב על פיהם מתבצע לפי הוראות סעיף 38 לחוק התקשורת הנ"ל.

ג. תמצית טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעת, בוצעה עבודה רצופה מול "מפקח" מטעם התובעת, אשר כלל אף ביקור ספציפי במקום, לפני העבודה, על מנת לקבוע באם נדרשת נוכחות של המפקח במהלך ביצוע החפירה, אם לאו. התובעת בוחרת לפרש באופן מחמיר את התנאי בהיתר אודות נוכחות המפקח, עד כדי הפיכתו ללא סביר, כתנאי השולל ביצוע כל עבודה, ללא נוכחות צמודה של מפקח בזק, בעוד שסעיף 5 להיתר דורש שלא להתחיל בעבודה, ללא נוכחות מפקח שיקבע את המקומות בהם תתבצע העבודה, בהשגחה.

אופי העבודות ועומק החפירה, לא הצריכו נוכחות המפקח ואף לא היה טעם של ממש בנוכחותו, ככל שבחפירה מהסוג שתואר, במכשור כרייה אוטומטי, ובעומקים האמורים, נוכחותו של מפקח מעל פני הקרקע, לא הייתה מועילה לדבר. החפירה התת קרקעית בוצעה בעומק רב ובזהירות ראויה בנסיבות העניין. אין בעצם הפגיעה כדי לחייב את הנתבעת באחריות לנזק, ואין מקום להטיל אחריות על הנתבעת, בנדון.

באשר לגובה הנזק הנטען, הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח את היקף הנזק, הנטען בכתב התביעה. התובעת לא הוכיחה את כמות שעות העבודה ואת כמות החומרים שנדרשו לתיקון. לצורך הוכחת הכמויות הובאו דיווחים על שעות העבודה ומשיכות חומרים שהוגשו, בעיקר באמצעות גב' שמחי, שעה שמרבית תצהיר עדותה, אינו בידיעתה האישית ואינו אלא עדות סברה. עדה זו אינה יכולה להוכיח, מידיעה אישית את הכמות של שעות העבודה והחומרים. תצהיר עדותו של יוסי דנן התברר ברובו המכריע, כעדות שמיעה, והדיווחים אינם מידיעתו האישית, אלא מנתונים שנמסרו לו על ידי אחרים, חלקם הקטן עובדי מחלקתו, והוא מעיד על היתר שנרשמו על ידו, על-פי דיווחים של עובדים אחרים. "חוות הדעת" שהוגשה על-ידי גב' ליברטי, אינה עונה להגדרה בדין של "חוות דעת מומחה", שעה שהוברר שהיא אינה מבוססת ולוקה בחוסר אובייקטיביות קיצונית ויש להוציאו מתיק בית המשפט.